פסק-דין בתיק ת"א 31369-11-10

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעים בעקבות תאונת דרכים מיום 11.12.06.

רקע עובדתי

התובעת 1 ילידת 1970 (להלן: "התובעת"),  התובע מס' 2 יליד 1999, היו מעורבים בתאונת דרכים עת שנסעו ברכב  מס' רישוי 31-936-02 שבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת; הפוליסה היתה ברת תוקף למועד הרלוונטי לתאונה, וזאת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975.

על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה התרחשה בעת שתובעת מס' 1 שנהגה ברכב ואשר נסע אתה התובע מס' 2, האטה את נסיעתה במהלך הכניסה למעלה אדומים ובטרם הגיעה לכיכר תנועה שבכיוון נסיעתה, רכב צד ג' לא שמר מרחק והתנגש בעוצמה בחלקו האחורי של רכב התובעת.

אין מחלוקת לעניין האחריות והכיוס מכוח הפוליסה. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת הנזק בלבד.

תובעת מס' 1;

בעקבות התאונה, פונתה התובעת באמבולנס לקבלת טיפול רפואי, בחדר המיון בבית החולים הדסה בירושלים (אישור מד"א צורף לתביעה).

התובעת אובחנה כסובלת מפציעה בראש , גב וצוין כי אובחנה הגבלה בינונית קלה לאור עמ"ש צווארי ומותני. במסמכים הרפואיים בסמוך לתאונה ניתן ללמוד על המשך תלונות על כאבי גב תחתון, , כתף שמאל. בבדיקות אובחנה כסובלת מרגישות במישוש בצוואר ובכתף שמאלית.

מאחר ולא נתגלו כל סימנים חבלתיים כלשהם, שוחררה לביתה  להמשך טיפול ומעקב.

התובעת היתה במעקב רפואי, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפני, עברה הדמיית סי.טי שהדגימה בליטות אחוריות ללא לחץ משמעותי ונאלצה ליטול משכחי כאבים, הכל כעולה מהאישורים הרפואיים שצורפו.

לבקשת התובעת, בית המשפט מינה מומחה מטעמו ד"ר שטרקר חיים,  שבדק את התובעת והגיש חוות דעתו לתיק  ואשר נושאת תאריך 15.7.13.  על פי חוות דעתו ולאחר שעיין בכל המסמכים הרפואיים, מצא המומחה כי בבדיקה פיזיקלית שביצע לתובעת לא הדגימה הגבלה בתנועות בעמוד שדרה מותני, כמו כן הדגימה בבדיקה טווח תנועה מלא בעת שהתכופפה קדימה, כמו כן מצאה המומחה טווח תנועה בצוואר ובגפיים בצורה מלאה וכן מצא המומחה כי בדיקת הסי.טי שבוצעה בשנת 2007 ביטאה ממצאים שאינם טראומטיים וכן צילומי רנטגן שבוצעו ביום 16.6.14 לא הדגימו ממצאים פתולוגיים בעמוד שדרה מותני.

המומחה סבר כי בנסיבות העניין  כי לא נותרה נכות צמיתה  לתובעת בעקבות תאונת הדרכים.

המומחה לא נחקר על חוות דעתו, שני הצדדים לא שלחו שאלות הבהרה למומחה וגם לא באשר לתקופת הנכות הזמנית ו/או אישורי המחלה שניתנו לתובעת בעקבות התאונה.

התובעת קיבלה 10 טיפולים פיזיותרפיה, היתה ברצף ביקורים רפואיים, והתלוננה באופן תמידי על כאבים בגב תחתון והגבלות בתנועות.

נזקה של התובעת 

כאב וסבל  ;

ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימאלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של העניין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום ,ראו: ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842.

בענייננו, כשהתובעת לא אושפזה, לא נגרם לה שבר, היא לא נזקק לטיפולים חודרניים והייתה באי כושר תקופה של 30 ימים , מביאים את בית המשפט לשקול לא הפעיל תקנה 2(ב) במלואה; מאידך, לתובעת סבלה תקופה משמעותית מהגבלות , גילה ביום התאונה, משך המעקב הרפואי, טיפולי הפיזיותרפיה, קבלת זריקות כדי להקל על הכאב  ,הכאבים המתמשכים מביאים למסקנה שיש לפסוק סכום בגין ראש נזק זה באופן הולם וממשי.